כדי להבין כמה מיתולוגית דמותו של חיים 'ג'בל' עוזיהו בקרב הצנחנים, צריך לקפוץ איתו לאנדרטת החטיבה הסמוכה לצומת ביל"ו. היינו איתו שם בזמן שחיילי החטיבה התאמנו במקום על מסדר לקראת טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

"חשוב שלא נשכח אף אחד". עוזיהו ליד לוח ההנצחה עם שמות הנופלים. צילום: אבי מועלם

לפתע הבחין מארגן הטקס בג'בל, עצר הכל ולאחר חיבוק חם הציג אותו בפני החיילים. כן, ככה זה כשאתה נושא בתואר המחייב 'הרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים'.

הכינוי נדבק

עוזיהו, 67, מתגורר יחד עם אשתו סוריאה בראשון לציון. לשניים ארבעה ילדים ושני נכדים. כשעוזיהו מתבקש להסביר את מקור הכינוי שדבק בו 'ג'בל' הוא מחייך, "כשהתגייסתי לא היו שמות כמו יצחק, משה וכו' ונתנו כינויים. אני הייתי גדול מאוד, למעלה מ־1.90 מטר על 130 קילו. יכולתי להרים בלון גז של חמישים קילו, אז נתנו לי את הכינוי ג'בל שבערבית פירושו הר".

הכינוי הזה דבק בו והפך לשמו הראשון. "יום אחד אמא שלי הגיעה לרמת הגולן שם שירתתי בתור רס"ר המסייעת ושאלה את החיילים שם איפה נמצא חיים עוזיהו. הם הסתכלו עליה ואמרו שאין חייל כזה במסייעת.

"לא משנה כמה תיאורים היא ניסתה לתת, הם לא הבינו. בשלב הזה כבר עברו לה מחשבות בראש והיא התחילה לבכות. היא כבר קיבלה את הרושם שאני משקר כשאני מספר שאני קרבי. מזל שעבר שם טבח שהכיר אותי והבין שמדובר בי. הוא אמר לה, 'מעכשיו תגידי ג'בל, אף אחד לא יודע מי זה חיים עוזיהו'".

את דרכו הצבאית החל עוזיהו בשנת 1969. אחרי מלחמת ששת הימים נחשבו הצנחנים ללוחמים הטובים והנועזים ביותר, "כשהתגייסתי אמרתי לאמא שלי שלא תבוא איתי ללשכת הגיוס ושאם היא תבוא בכל זאת אז אני לא אחזור הביתה. צנחנים היו גיבורים והתדמית היתה של מאצ'ו. לא היה נהוג שאמא תלווה את הבן הצנחן שלה לבקו"ם. בסוף הסכמתי שהיא תסתכל עליי מרחוק".

לדבריו, הוא לא חשב בעת גיוסו על קריירה צבאית, "אבל ככה הדברים הסתדרו. בשנת 1972 השתחררתי עם מענק שחרור יפה מאוד, אבל אחרי עשרה ימים הצטערתי. התייצבתי בשלישות וביקשתי לחתום שירות קבע. ככה התחלתי את השירות שלי ואת הדרך אל תפקיד הרס"ר ודרגת הרב נגד".

שיעור בכלא הצבאי

על החשיבות של משמעת בקרב חיילים הוא למד, לדבריו, מאיציק מרדכי שהיה מפקד הגדוד שלו, "איחרתי להרצאה בארבע דקות בלבד. זו היתה הרצאה לפני תעסוקה מבצעית ושישה סמלים שהיו יחד איתי איחרו גם כן. איציק מרדכי אמר לי: 'מקומך בין פושעים בכלא שש ולא בפלוגה'. הוא הסביר לי שבגללי כולם איחרו ושפט אותי ל־21 ימים בכלא הצבאי. שם למדתי את חשיבות המשמעת".

במשך 30 שנות שירותו הצבאי עלה עוזיהו בסולם הדרגות עד שלבסוף הגיע לדרגה הגבוהה ביותר - רב נגד. "קיבלתי מבין הראשונים את דרגת הרב נגד", הוא מסביר, "זו למעשה דרגה מיוחדת שהחליטו להוציא עבור אלה שקיבלו את מקסימום הדרגות ואני הייתי מהראשונים שזכו לכבוד".

מה הפך אותך לבעל התואר 'הרס"ר המיתולוגי של הצנחנים'?

"נוטים לחשוב שהייתי מפחיד, אבל לא הייתי 'אימת החיילים' אלא הם פשוט כיבדו אותי. טענתי ואני טוען גם היום שרס"ר שנותן תלונה לחייל זאת חולשה של המפקד ולא של החייל. מה ייצא לי אם אני אתן ריתוק או כלא למי שיעשה עבירת משמעת? הוא ילמד מזה להבא?

"אני גם לא הרמתי ידיים בחינוך של אף חייל. תמיד היה לי חשוב לנסות להגיע ללב של החיילים ולעזור להם במה שניתן כי הם היו חשובים לי כמו בנים.

"זכור לי מקרה אחד של חייל שרשם בנתונים האישיים שלו שאין לו אמא ואין לו אחות, אבל בבדיקה שעשינו גילינו שיש לו. כשהלכנו לברר מה קורה התברר לנו שגם אמא שלו וגם אחותו עסקו בזנות והוא כל כך התבייש בזה שהוא סירב להכיר בהן.

"לקחתי את זה עליי ואחרי שעירבתי גורמים שונים הם עזרו למשפחה לצאת מהמצוקה שלה. היה לי גם חשוב לבקר בבתים של החיילים שידעתי שיש להם בעיות. גם כשהייתי סתם עוצר בתחנת דלק או במקומות מפגש אחרים ורואה שם חייל עם כומתת צנחנים, הייתי מבקש ממנו לשמוע איך התנאים שלו והאם הוא ישן מספיק בלילה, הם היו בראש שלי בכל מקום ובכל זמן".

לדבריו, מי שזכה לפיקוח צמוד ונוקשה מצידו היו דווקא הקצינים והמפקדים, "דרשתי מהם את אותם דברים שהם דורשים מהחיילים שלהם. לא יכולתי לסבול שהם מתזזים את החיילים בגלל בעיות משמעת, אבל הם עצמם מחפפים ולכן איתם הייתי אפילו נוקשה יותר".

לא אחת נשמעות טענות שהחיילים של היום נהנים מתנאים טובים מדי שהופכים אותם למפונקים.

"החיילים לא מפונקים ואלה סיפורים. החיילים שלנו מצויינים וצריך לתת להם את כל התנאים. מה יוצא לנו אם החיילים ישנו בתנאים פחות נוחים או שיקשו עליהם בתנאי החדר?

"לי אישית היה קשה לראות איך מטרטרים חיילים ומריצים אותם מנקודה לנקודה. אני גם הייתי מתיישב עם החיילים בחדר אוכל כדי לראות מה הם אוכלים וכדי להשגיח שהמפקדים לא מקבלים אוכל אחר ומיוחד".

תפילין בשדה הקרב

במלחמת יום הכיפורים שימש עוזיהו רס"פ של מסייעת גדוד 890. "הייתי יחד עם אבא שלי בבית הכנסת כשלפתע נכנס מישהו וביקש שאתלווה אליו. ידעתי שיש כוננות, ארזתי מהר את הדברים ויצאתי לכיוון שדה דב.

"כשהתכנסו כל החיילים סביבי, אני שלחמתי במלחמת ההתחשה, הכנתי אותם וסיפרתי להם איך נראית מלחמה. הזכרתי להם שיש לנו משימה חשובה להגן על המדינה. הגענו לסיני והיינו אמורים לפעול שם, אבל אחר כך קיבלנו הקפצה לרפידים.

"היינו אמורים לפרוץ מארב בצפון וכשהתחלנו קיבלנו מכת אש אדירה. השארנו שם 58 הרוגים. היו שם מקרים ממש קשים למראה ואני לקחתי את זה מאוד קשה. זה היה גיהנום, אי אפשר להסביר את זה אחרת.

"אני זוכר שבעת המלחמה ניגשה אלי לפתע אישה מבוגרת אחת, דחפה לי חבילה קטנה והלכה. הייתי עם חיילים ולא יכולתי לפתוח אותה ולכן שמתי בתוך המעיל והמשכתי בפעילות. כשהיינו בסיני הוצאתי את החבילה מהמעיל וגיליתי שם תפילין.

"בפתק שצורף היא כתבה שהיא ניצולת שואה והתפילין שייכים לבן שלה שנפל במלחמת השחרור. עם ישראל כשהוא נמצא במצוקה מחפש על מה להישען וכל החיילים שראו את התפילין אצלי ביקשו ממני להניח אותם. הם חיפשו חיזוקים והתפילין היו חלק מהם. אחרי המלחמה לא הצלחתי לאתר אותה והעברתי את התפילין למוזיאון יד ושם".

יום הולדת לילדי הנופלים

אירוע שנצרב בזכרונו של עוזיהו התרחש בשנת 77 אז קרא לו המג"ד וסיפר על בעיות משמעת בגדוד. עוזיהו קיבל על עצמו להיות הרס"פ שלהם.

"אני זוכר שהבאתי שני אבטיחים כדי שהצוות הפיקודי יאכל ביום החם, הנחתי אותם בתוך קרח והמשכתי בעבודה. אחרי כמה דקות עובד מטבח סיפר לי ששני חיילים מהגדוד גנבו את האבטיחים. תפסתי את שניהם והוריתי להם להתחיל לרוץ.

"אחרי שהם חזרו, נוטפים זיעה, פתחתי את האבטיח ואמרתי להם 'עכשיו תאכלו, אבל את כל האבטיח, שלא תישאר טיפה אחת. כל חתיכה שנופלת זה שעה ביציאה'.

"הם אכלו את האבטיח עד שהוא יצא להם מהאף ולא יכלו יותר לראות אבטיחים. המקרים האלה יצרו לי תדמית קשוחה, אבל החיילים האלה גם נכנסו לי ללב. אחרי כמה ימים מסוק יסעור עם 44 אנשי צוות אוויר ולוחמים והתרסק, אירוע שקיבל את השם 'אסון הנ"ד'. בין ההרוגים היו גם שני החיילים האלה. הייתי ב־17 לוויות מתוך ה־44 עד שקרסתי".

בעקבות השכול הנורא שליווה את חייו הצבאיים של עוזיהו, הוא החליט שגם אחרי שחרורו בשנת 1997 ימשיך לפעול למען המשפחות השכולות וכיום הוא פעיל מרכזי בקרן האלמנות והיתומים של חטיבת הצנחנים.

"זו קרן שהוקמה אחרי מלחמת יום כיפור במטרה לתמוך בנשים ובילדים של החברים שנפלו בקרב. כשהקרן הוקמה הייתי עדיין לובש מדים ולכן לא יכולתי להיות חבר, אבל סייעתי מבחוץ כשהפכתי לרס"ר הגדוד. עד היום אני בקרן, פעיל מאוד ומבחינתי זה כמו שירות מילואים. המטרה היא לספק ליתומים את מה שהיו מקבלים לו אבא היה בחיים.

"אני אחראי לתת לכל ילד מתנה ליום הולדת, לחגוג לו", הוא מוסיף. "יש לי רשימה של כל הילדים ותאריכי ימי ההולדת שלהם וזה מחזיק אותי, הסיוע הזה למשפחות. יש גם נשים וילדים של חברים שלי שנפלו ואני רואה בזה אחריות כלפיהם".

כשהרס"ר הקשוח מדבר על הפעילות למען האלמנות והיתומים הוא מאופק, אבל לבסוף לא יכול לעצור את הדמעות, "זאת מעמסה רגשית, אבל זה החוב שלי כלפי החברים שנהרגו. זאת השבועה הלא כתובה שנתנו אחד לשני".

בימי הזיכרון עוזיהו מקפיד לבקר בקברי הנופלים, "אני הולך למקומות הכי רחוקים, לקברים שאליהם כמעט לא עולים כי לא נשארה משפחה. חשוב שלא נשכח אף אחד ושלא יהיה קבר צנחן שלא ייפקד. חיילים וצה"ל זה דבר קדוש, הכי קדוש שיש".

שלושים שנה הקדיש עוזיהו את חייו לצנחנים עד שפרש, "צריך לדעת מתי לעזוב ולתת לאחרים לנהל את העניינים", הוא אומר.

איך עושים את המעבר בין הקשיחות עם החיילים לבין המשפחה?

"יש משפט שתמיד אמרתי למשפחה: 'יש לי בצבא 4,000 חיילים שמפחדים ממני פחד מוות, אבל בבית יש לי ארבעה ילדים שלא דופקים לי חשבון'", הוא מספר בחיוך.

"לומדים לעשות את המעבר, אבל המשפחה היתה איתי לכל אורך השירות יחד. אין מוצב שהילדים שלי לא היו בו. פעם יצאנו לחופשה בטבריה. נכנסתי למלון, נתנו לי מפתח ואני מגלה שקיבלנו סוויטה ענקית, שוקולדים ויין ולא היה לי נעים כי הייתי בטוח שזו טעות.

"אשתי אמרה שאין מה לברר ושאם זו טעות אז שהם יגלו אותה בעצמם. כשירדנו לאכול, הילדים שלי צעקו שהם רוצים שניצלים, אחד השפים נכנס למטבח ומיד הוציא מגש ענק עם ערימת שניצלים. כעבור כמה דקות הוא הגיש לשולחן קנקנים של מיצים סחוטים טבעי. פה כבר נבהלתי שאת החיוב על זה אקבל בסוף החופשה.

"ביקשתי להבהיר את הדברים ואז יצא אלי השף הראשי ואמר לי שהוא יודע מי אני ושהכל עליהם. התברר שרס"רים של המטבח שעבדו תחתיי התברגו באזרחות בעמדות מפתח כשפים בבתי מלון. בכל פעם שיצאתי לחופש, הם היו מעדכנים את מי שצריך לאן אני מגיע ושם כבר דואגים לי".

לסיום, שאלה שחייבת להישאל - איך זה שאתה רס"ר אבל אין לך שפם?

"זאת חזות שרס"רים פיתחו כדי שיפחדו מהם", הוא צוחק. "אני לא מצאתי שום סיבה לגדל שפם כדי להטיל מורא, זה בא לי בדרכים אחרות".