כשלירון עוזרי נכנס לסטודיו לריקוד של בית ספר 'רייסר־רביבים' בראשון לציון, עוברת בו התרגשות גדולה. בדיוק במקום הזה הוא עמד לפני 20 שנה והפך מילד צעיר שהתמודד עם אם חולה במחלה חשוכת מרפא לרקדן מקצועי.

עוזרי בבית הספר שבו החל הכל | צילום: אבי מועלם

בעוד שבועיים הוא יציין יחד עם המורים והתלמידים 20 שנה למגמת המחול ויעלה שם לראשונה מופע שבו הוא חושף את סיפור חייו המורכב. "חשוב לי להראות לכל התלמידים שגם כשקשה אפשר להתמודד", הוא אומר, "רק צריך למצוא את הדרך".

"חשבתי שהריקוד יציל"

עוזרי, בן 32, נולד וגדל בשכונת מישור הנוף בעיר, שם גם התגורר עד לא מזמן. הוא רקדן וכוריאוגרף במקצועו ונחשב ליוצר מוערך בתחום המחול בארץ. בין היתר, רקד עם להקת המחול הקיבוצית והופיע עם יצירותיו ברחבי הארץ והעולם.

במשך שנים העלה עוזרי מופעים מצליחים אך המופע החדש שלו, החמישי במספר, 'ריח של געגוע השאיר בי חותם', הוא אולי החשוב ביותר מבחינתו, ובו הוא מביא לבמה את ילדותו הקשה. "נולדתי לתוך מציאות של אמא חולה בניוון שרירים", הוא מספר. "זו מחלה ללא מרפא שהלכה והידרדרה ככל שהזמן עבר. רוב הזכרונות שלי מאמי הם כשהיא על כיסא גלגלים, מתקשה להתנייד או לתפקד".

כילד בן חמש ניסה עוזרי למצוא דרך שתגרום לאמו, אהובה ז"ל, להבריא. "הייתי תמים ובעל אמונה של ילד קטן. רציתי למצוא את הדרך שתבריא את אמא והתחלתי לרקוד, פשוט לרקוד. הייתי כל הזמן בתנועה כי חשבתי שאם אני אזוז זה ידרבן גם את אמא שלי לקום ולרקוד. כמובן שזה היה חסר סיכוי, אבל אני לא נתתי לשום דבר להזיז אותי מהתובנה שהריקוד שלי עשוי להציל אותה".

הריקוד היה אמור להציל את אמא. עוזרי | צילום: אבי מועלם

איך אמא שלך הגיבה לתחביב החדש?

"היא היתה מתמלאת שמחה. היה לה חיוך ענק כשהיא היתה רואה אותי רוקד".

כך החל עוזרי את צעדיו הראשונים בעולם הריקוד. "אמא שלי היתה כל עולמי. הייתי מחובר אליה בוורידים ואהבתי אותה אהבה עצומה".

"אמא שלחה סימן"

מצבה של האם הוסיף להידרדר עד שסמוך לחנוכה לפני 20 שנה היא נפטרה ממחלתה. "הכל התפוצץ לי בפנים כשאמא נפטרה", נזכר עוזרי.

"זה היה יום שבת בשעה ארבע בצהריים. הגעתי לבקר אותה בבית החולים וראיתי מחוץ לחדר שלה אנשים והמולה. לא הבנתי למה אנשים עומדים מחוץ לחדר ובוכים. נכנסתי פנימה וקראתי לאמא שלי, אבל לא ראיתי אותה שם ואז אמרו לי שהיא לא בחיים יותר. זה היה שוק, אף אחד לא יכול להכין אותך לדבר הזה, שאמא שלי האהובה לא חיה יותר. באותו רגע, בין הבכי והשבר הגדול, הבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי להמשיך עם הריקוד שהתחלתי בזכותה".

באותה שנה שבה נפטרה אמו, גילה עוזרי כי בבית הספר שאליו נרשם, הולכת להיפתח מגמת ריקוד. "באותה שנה הייתי בכיתה ו', סוף בית הספר היסודי ולקראת התחלה בבית ספר חדש", הוא מספר. "באופן כמעט מיסטי גיליתי שבבית הספר השש־שנתי 'רייסר־רביבים' עומדים לפתוח מגמת מחול. זה היה סימן עבורי משמיים, הרגשתי שאמא שלי שלחה אליי את הדבר הזה".

בין הבכי לשבר הגדול הבטיח להמשיך לרקוד. עוזרי | צילום: אבי מועלם

עוזרי הגיע לבית הספר וביקש להתקבל למגמת המחול. "בן יחיד בקבוצה של בנות זה דבר שהביא כמובן לתיוג מצד החבר'ה. אמרו שאני 'הומו' ועוד כל מיני דיבורים על הזהות המינית שלי. מבחינתי אלה היו רק רעשי רקע, הייתי כל כך ממוקד מטרה, ילד בן 12 שאיבד את אמא שלו. הנורא מכל כבר היה מאחוריי אז שום דבר לא יכול היה לגעת בי בדרך להגשים את החלום שלי".

אתה מרגיש שיש היום שינוי ומחול כבר לא נתפס כעניין מגדרי?

"ממש לא! מחול הוא כלי ביטוי נוסף להבעת רגש, עומק, תשוקה ושפה לתקשר. כבר מזמן זה לא נשים לבלט וגברים לכדורגל. מחול הוא מקצוע שדורש המון משמעת עצמית, התמדה, רצון, דיוק, אחריות, עמידה בלחצים ויעדים, לדעת לעבוד בקבוצה ועוד רשימה ארוכה".

האחות נרצחה

עוזרי השקיע את כל כולו בריקוד, העביר שעות בסטודיו ומצא נחמה ביצירה עד ששבר גדול נוסף פקד את משפחתו לפני 18 שנה. "אבא שלי הגיע לאסוף אותי מהסטודיו ובדרך ברכב שמענו בחדשות דיווח על גופת צעירה בת 22 שנמצאה בדירה בתל אביב ללא רוח חיים. אבא שלי לא היה רגוע. הוא ניסה ליצור קשר עם אחותי שגית במשך כל שעות הצהריים. הוא סיכם איתה באותו יום שיאסוף אותה מהדירה כדי להעביר חפצים, אבל כשהוא בא אליה ודפק בדלת אף אחד לא ענה לו. בדיעבד התברר שבאותו הזמן שהוא דפק בדלת, בן זוגה דאז ערן קישוני חנק אותה למוות.

"במהלך הנסיעה אבא שלי אמר לי שהוא לא רגוע והוא חושש שמשהו רע קרה לשגית", נזכר עוזרי. "נסענו מיד לתחנת המשטרה מרחב ירקון בתל אביב, שם אחד השוטרים לקח את אבא שלי לצד וסיפר לו שאחותי נרצחה. בתור נער צעיר מאוד אני זוכר שלא הבנתי איך אני מקבל כל כך הרבה מכות בפרק זמן קצר כזה. אחותי האהובה נרצחה ולא האמנתי שאני צריך להתמודד עם הכאב העצום הזה, השבר היה גדול".

בשבועות האחרונים עלה נושא האלימות נגד נשים לתודעה אחרי עוד ועוד נרצחות.

"מאוד צובט לי בלב לראות שהסטטיסטיקה עולה. אין עדיין באמת פתרון לאלימות נגד נשים. מאחורי כל תמונה בעיתון עומדת נשמה של עוד אישה שנקטעו חייה. ומה לגבי המשפחות שמתמודדות עם האובדן? מישהו פעם דאג להם? הם נשארים עם חלל ריק וזיכרון".

האחות (מימין) והאם המנוחות | צילום: מהאלבום המשפחתי

לדברי עוזרי, הדרך היחידה שבה הצליח לפרוק את תחושות הכעס והכאב היתה בהסתגרות בסטודיו. "שעות על גבי שעות הסתגרתי שם ורקדתי. הבעתי את עצמי דרך הריקוד אבל בחיים הרגילים אף פעם לא הרשיתי לעצמי להוציא את זה החוצה".

"הפסיכולוג שלי"

את הסטודיו לריקוד של בית הספר מכנה עוזרי 'הפסיכולוג' שסייע לו להתגבר על הכאב. עבורו החזרה לבית הספר והעלאת מופע הבכורה דווקא שם היא סגירת מעגל. "רק עכשיו אני מרשה לעצמי לעלות את המופע שבו למעשה אני מגולל את סיפור חיי, את הכאב שחוויתי דרך אמא שלי שנפטרה כשהייתי כל כך צעיר ואחר כך את הרצח של אחותי. אני מתחיל את המופע כשאני לובש חצאית אדומה גדולה שנמצאת תחתיי והיא מסמלת את המשא שאני סוחב איתי 20 שנה ולאט־לאט אני מוריד אותה וחושף את הכאב שהיה לי ומראה לקהל איך אני כיום עומד בזכות עצמי".

המופע נולד במיוחד לציון 20 שנה למגמת המחול (ראו מסגרת). "זה כל כך מרגש אותי. סגירת המעגל היא עצומה. אני אופיע בפני תלמידים שהם ממש כמו שהייתי לפני 20 שנה וחשוב לי לראות אותם, לומר להם שאני הגעתי ממקום קשה, ממצבים לא פשוטים ואני בטוח שגם הם נמצאים במקום הזה. לכן חשוב לי להראות להם שהיצירה היא מקום לביטוי ופורקן וכמה המחול יכול להציל אותם מהמצבים הקשים ופשוט להבריא אותם".

"עדיין יותר בנות מבנים"

מגמת המחול של בית ספר 'רביבים' הוקמה לפני 20 שנה על ידי המנהלת דאז אריאלה ישראלי, מתוך אהבתה למחול ורצונה להחדיר את האהבה גם לתלמידים. ותיקי המגמה מספרים כי עד הקמתה היא היתה חסרה בעיר אולם מאז ועד היום היא נותרה מגמת המחול היחידה בראשון לציון ולכן נחשבת על־אזורית ופתוחה לכלל התלמידים.

מגמת המחול בביה"ס 'רביבים' | צילום: אבי מועלם

"מגמת המחול כיום מונה מעל מאה תלמידות ותלמידים מכיתה ז' עד י"ב, כאשר בכיתה ז' יש שלושה תלמידים והם הבנים היחידים במגמה זו", מספרת אורנית דויטש, רכזת מגמת המחול בחטיבה. "זו מגמה שבנים לא באים אליה. למרבה הצער יש עדיין בארץ סטיגמה על בנים שרוקדים, וגם מי שרוצה לרקוד נתון תחת לחץ חברתי חזק. עם זאת, מדובר יותר בחטיבות הביניים, ובתיכון זה כמעט ולא קיים".

דויטש מסבירה כי המגמה תורמת לתלמידים רבות, מקנה ערכי משמעת עצמית ושאיפה למצוינות. "התלמידים לומדים לקחת אחריות גדולה על כל מה שהם עושים וזה דבר מאוד חשוב בגילאים הללו. במגמה יש המון מקום לביטוי האישי, לשפה הפרטית ואנחנו מלמדים אותם לפתח את היצירתיות".

התלמידים פוגשים במהלך לימודיהם סגנונות שונים של מחול כמו בלט קלאסי, מחול מודרני ועוד.

הכניסה למגמה דורשת מבחני קבלה, כאשר בכל מחזור מתמודדים כמאה תלמידות ותלמידים ובסופו של דבר מתקבלים כ־35 מהם. במגמה מבהירים כי ניסיון בריקוד לא הכרחי, שכן מה שחשוב הוא האהבה לתחום.